מובילי דעה – הרוצח השכיר החדש
את המאמר הבא אנו כותבים בעיקר על מנת לעשות סדר בבלגן בכל הנוגע למובילי דעה והשימוש הלעיתים פזיז בהם על ידי לא מעט מותגים גדולים ועסקים בינוניים. אז מתי נכון וכדאי להשתמש במובילי דעה, ובאיזה מקרים הם לא יועילו לכם ואפילו יעשו נזק?
כמו כל אדם "נורמאלי" גם אנחנו פותחים את היום במעבר שגרתי על הפיד באינסטגרם. תוך כדי שאנחנו לוקחים ביס מהסנדוויץ' של הבוקר, אנחנו נתקלים בתמונה של מייקל לואיס אוכל קציצה אצל "אורן ובניו" או דנה פרידר שותה סודה במסעדת "פיצוחי רוחמה" זה ממשיך בתמונה של אורטל פחימה (מי? בדיוק!) בחדר כושר חדש שנפתח בשכונת נווה צדק.
אז מה עבר בראש של אותם עסקים שהחליטו שנכון עבורם לגייס "מובילי דעה" למערך השיווק שלהם? מעבר לעובדה שזה מהלך מאוד פופולרי היום, הם סומכים על החשיפה והכוח שיש לאותם מובילים ברשתות החברתיות. אתם תשמעו מהם תשובות כמו "למייקל לואיס יש חצי מיליון עוקבים, זו חשיפה מטורפת!" או משהו בסגנון של "לדנה פרידר יש בדיוק את העוקבים שמאפיינים את קהל היעד שלנו". כבר יותר בכיוון אבל גם חוטא את המטרה.
בועת מובילי הדעה מציגה עולם ורוד מלא בערך וחשיפות, בעוד שהמציאות היא שונה לחלוטין. יש נטייה לשים דגש לעיתים על כמות עוקבים ולייחס לכמות הזו חשיבות מופרזת. נשים בצד לשניה את העובדה שהיום ניתן לרכוש עוקבים בכסף ו"לנפח" את מספר העוקבים באופן מלאכותי, אבל זו לא הנקודה, כמות עוקבים היא לא אינדיקציה לאיכות קהל היעד, או גרוע מזה, נוכחות קהל היעד בין אותם עוקבים.
מסעדת "אורן ובניו" כן, אותה מסעדה שמייקל לואיס צולם אוכל בה קציצה (זו הייתה קציצת בקר אגב) תאופיין בקהל יעד שאוהב ומתחבר לאוכל, מכיוון שזה עסק מקומי, חשוב לשים דגש גם על האזור, הרי אף אחד לא יקח רכבת מתל אביב כדי לאכול קציצה בבאר שבע. אם ננתח באופן אמיתי ונפלח על בסיס דמוגרפי את העוקבים של מייקל, כמה מתוכם באמת מבאר שבע? כמה מתוכם באמת מתחברים לעולם הקולינרי? אם ננתח את קהל העוקבים באופן הזה, יכול מאוד להיות שנגיע למסקנה שהערך שאנו מקבלים מפרסום כזה הוא אפס.